Bach Yoreh Deah 331 – ב"ח יורה דעה שלא‏ – Tur

טור

פירוש

הלכות תרומות ומעשרות ומעשר עני וראשית הגז(א) מפני שאין נוהגין תרומות ומעשרות בארצות אלו אין רצוני להאריך בהם אף על פי שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שהיו מפרישין תרומות ומעשרות בח״ל פי׳ ר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים ובבל שחייבום חכמים בתרומות ומעשרות גזירה אטו ארץ ישראל אבל באלו המקומות הרחוקים מארץ ישראל לא חייבום אבל בארץ ישראל נוהגין. (ב) וכתב הרמב״ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היו כל יושביה עליה ונ״ל דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהא כל יושביה עליה ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלו ממנה אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה. (יט) הילכך הזורע בארץ ישראל חייב להפריש תרומות ומעשרות לפי סדר שנות השמיטה וזה סדרן שנה ראשונה תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני וכן בשנייה.
בשלישית הכל כסדר ב׳ השנים הראשונים אלא שבמקום מעשר שני נוהג מעשר עני וג׳ שנים השניים כג׳ הראשונים ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודת קרקע ובארץ ישראל האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות.
ובח״ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפילו מדרבנן הקרובים לארץ ישראל כמו עמון ומואב ומצרים נותנין מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנין מעשר שני.
ושמיטה היא בשנת פ״ח לר״י ולרש״י בשנת פ״ט וכן עיקר וכן ימנה לעולם שבע שנים אחר שבע דקי״ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.
וזה משפט התרומות והמעשרות תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה וחכמים נתנו בה שיעור עין יפה אחד מארבעים ועין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים בד״א בזמן שארץ ישראל בטהרתה והיא נאכלת ואז לא היו נותנין אותה אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן ומאכיל לכל קנינו כמו לאשתו ולעבדיו ואוכלין דברים העומדים לאכילה ושותין דברים העומדים לשתייה וסכין בדברים העומדין לסיכה אבל לא ישנו בדבר ממה שדרכו לעשות בו ולא יעשו משקין משום פירות חוץ מענבים וזיתים לבד.
אבל האידנא שהכל טמאים ואי אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה ליהנות בה בשעת שריפה ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זר אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומ״מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפילו לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה. (כה) ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל מפרישין אותה לכתחילה שלא מן המוקף. (כא) אף על פי שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה ואם קרא שם תרומה על כל הכרי אין שם תרומה חלה עליו. (יט) וזה הדין אם הוכשרה התבואה כגון שבא עליה מים אחר שנתלשה. אבל אם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה ואי אפשר לאוכלה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה וא״א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה. (סו) ואח״כ מפריש אחד מי׳ מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי. (כ) והכהן או הלוי שנתנוהו להן יפרישו ממנה אחד מי׳ והוא הנקרא תרומת מעשר. (סח) ואם זה המפריש תרומת מעשר כהן הוא יעכבנה לעצמו. (כ) ואם הוא לוי יתננה לכהן ודינה כדין תרומה גדולה. (סז) והנשאר הוא ממונו של הכהן או הלוי לכל דבר ומותר לזרים. (סח) וכן כהן ולוי צריכין להפריש מעשר משלהן אף על פי שהוא לעצמו כדי להפריש ממנה תרומת מעשר. וכן הדין בכל התרומות ומעשרות אף על פי שהן לעצמן צריכין להפרישן כמו ישראל.
ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים קודם שהפריש תרומה גדולה אין הלוי צריך להפריש ממנו חלק תרומה גדולה שהיה על הישראל להפריש. אבל אם דש הישראל והפריש המעשר מן הדגן קודם שהפריש ממנו תרומה גדולה חייב הלוי להפריש תרומה גדולה שבו מלבד תרומת המעשר.
לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומה בשבלים אלא קונסים אותו לדוש ולהבר וליתן המעשר דגן ואינו חייב ליתן המעשר מן התבן והעצה ואם הפריש תרומת מעשר שבלים כמו שלקח ה״ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן. (כד) ומפרישין תרומת מעשר אפילו שלא מן המוקף. (יט) ואח״כ יפריש הישראל אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר שני. (קלב) וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאף על פי שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא״א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח. (קלג) אלא אם הוא חוץ לירושלים יחללנו על שוה פרוטה וישחקנו וישליכנו לנהר. (קלה) ואם הוא בירושלים שהוא טהור א״א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואף על פי שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מ״מ כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים. (קלג) ויחללנו על שוה פרוטה אפילו אם הוא הרבה וישחקנו ויוליכנו לנהר. (קלד) ובלבד שיהא במעשר שני שוה פרוטה ואם אין לו ממנו שוה פרוטה ישהנו עד שיהא לו ממנו שוה פרוטה. (קלז) ובשעה שמחללו יברך ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון מעשר שני. (קלה) וכ״כ הרמב״ם שאף בזמן הזה אין פודין אותו בירושלים ולא מחללין אותו ולא מוכרין אותו שם ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו עד שירקב ואם עבר והוציאו מניחין אותו עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישוהו שם בזמן הזה ירקב. (יט) מ״ע של שנה שלישית וששית נותנו לעניים והוא ממונן לעשות בו כל מה שירצו ולאוכלו בטומאה כמו שירצו. (קמו) ואם באו העניים בשבילו בשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שובעו נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלקו כמו שירצה אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית באו איש ואשה לשאול נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה ואח״כ לאיש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה אב ובנו שני אחים ושני שותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו שני עניים שקבלו השדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן חבירו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמולין ולא פודין בו השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו לצדקה אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שהוא מעשר עני ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה ואין מוציאין אותו מהארץ לח״ל. (קל) וכל אלו התרומות והמעשרות ואפילו מעשר עני טובלין שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם. (עח) ועל כולם מברך בשעת הפרשתם. (נב) ואין תורמין אלא מן היפה. (נג) ולא ממין על שאינו מינו. (נד) ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. (נה) ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש. (נו) ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ואם תרם אין תרומתו תרומה. (נח) ואין תורמין מפירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולא מפירות שאינם חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה והפקר או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה ולא מפירות החייבין על פירות הפטורין. (נט) אפילו אחד חיובו מדברי תורה ואחד חיובו מדבריהם אין תורמין מזה על זה ואם תרם אין תרומתו תרומה. (כט) עושה אדם שליח להפריש לו תרומותיו ומעשרותיו. (ל) ואין עושין שליח נכרי.
ה׳ לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של חבירו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה. (לא) התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות ואומר לו כלך אצל יפות אם יש שם פירות יפות יותר מאותן שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד לא היו יפות מאותן שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא דרך מיחוי ואם בא בעל הפירות ולקח והוסיף אפילו אין יפות מאלו תרומתו תרומה. (לב) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה חרש המדבר ואינו שומע ואלם ששומע ואינו מדבר והערום והשיכור והסומא. (לג) קטן שהגיע לעונת נדרים אף על פי שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה. (לד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות וכ״כ ר״ת אבל ה״ר שמשון פסק דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל. (לה) פירות השותפין חייבין בתרומות ומעשר ואין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שנייה שלא ידע שתרם חבירו אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת הב׳ תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. (לו) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינה אפילו בלא שינוי אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה. (לז) אריס שתרם ובא בעל הבית ומצאו ועכב אם עד שלא תרם עכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה. (לח) האפוטרופסין תורמין על של יתומים. (מד) נכרי שתרם משלו על של ישראל דבר תורה אינה תרומה ומדרבנן היא תרומה.
ובודקין הנכרי שהפרישה אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. בד״א בארץ ישראל אבל בח״ל אינה תרומה כלל. (מה) אין הישראל חייב לטפל בתרומה להביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה״ז מפריש ומניחה בגורן ואם חיה ובהמה מצויים שם ואינה משתמרת שם תקנו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ונוטל שכר הבאתה מהכהן.
אסור לכהן שיטול תרומה או שאר מתנותיו עד שיפרישום הבעלים שאין לו זכייה לכהן עד שירימו אותם ואח״כ זוכה בהן ואף אחר שהורמו לא יטול אותם אלא מדעת הבעלים שהרי הם לבעלים ליתנם לכל כהן שירצו ואם לקחן שלא מדעת בעליהן זכה בהם שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ואסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן ואסור לישראל להניחן לסייען אלא נותן להם חלקם דרך כבוד.
נותן תרומה לכהן על מנת להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול אותם בפיהם אסור אלא נוטלן בכבוד.
לא יתן אדם תרומה לשומר שדהו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא״כ נתן לו שכר שמירתו תחלה.
כתב הרמב״ם ורשאי ישראל לומר לישראל הילך סלע זו ותן תרומה זו או בכור זה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי. בד״א שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני כהנים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך סלע ותן לזה. אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה אסור ע״כ. ומיהו בבכורות בפרק עד כמה משמע דדוקא בתרומה ומעשר שרי למימרא הילך סלע ותנם לבן בתי כהן אבל בבכור זרוע לחיים וקבה אסור ואיתא נמי התם דוקא ישראל שרי למימר הכי לישראל חבירו אבל כהן לכהן אסור.
אסור לעשות סחורה בתרומה ומעשרות אף על פי שלוקח מכהן ומוכר לכהן.
כהן שנשא ישראלית מאכילה בתרומה וכן אם קנה עבדים ודוקא עבדים כנענים אבל שאר עבדים אפילו נרצע אינו אוכל כיון שאין גופו קנוי לו.
וכהן אפילו ערל וטמא שאין אוכלין מאכילין לנשיהן ועבדיהם.
בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל לא יאכלו.
כהן הדיוט שנשא גרושה והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו ועבדי צאן ברזל יאכלו.
בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של מלוג בין של צאן ברזל הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היא ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צאן ברזל לא יאכלו.
ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפילו קודם שתלד בת כהן שנשאת לישראל ומת ויש לה זרע או שהניחה מעוברת לא תחזור לבית אביה לאכול מת הזרע חוזרת.
בת ישראל מאורסת לכהן או שומרת יבם לכהן אינה אוכלת וכן בת כהן מאורסת לישראל או שומרת יבם לישראל נפסלת.
בת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה ובת ישראל נשואה לכהן חרש שוטה וקטן אינו מאכילה.
ישראל שבא על בת כהן באונס או פיתוי אינו פוסלה ואם נתעברה ממנה פוסלה וכהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי אינה אוכלת עד שתלד.
כל זרע הכהן מאכיל ושל ישראל פוסל אפילו הוא ממזר כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה בת ונשאת הבת לממזר וילדה בן הרי הוא ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל אפילו מתה אמו בת כהן לישראל לא תאכל ואם הזרע עבד אינו פוסל ולא מאכיל כיצד בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ולקח שפחה וילדה בן הרי הוא עבד היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל אחרי מות אביו בת ישראל לכהן לא תאכל.
פעמים שהזרע כהן גמור ופוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בת ונשאת הבת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה כהן גמור ומאכיל את אמו אפילו אחרי מות אביו ופוסל את אם אמו שהרי זרע הישראל קיים בת ישראל שיש לה זרע מכהן שאוכל בשבילו ונשאת לישראל ויש לה זרע ממנו אותו הזרע פוסלה מת אותו זרע חוזרת לאכול בשביל זרעה מכהן.
אף על פי שאין עתה תרומה נפקא מינה לחלה שנוהגת עתה אפילו למ״ד לא בטלה קדושת עזרא וחיוב תרומות ומעשרות האידנא דאורייתא היינו דוקא בזורע שדהו ואוכל תבואתה אבל זורע ומוכר אינו אלא מדרבנן. וכן הלוקח אפילו מחבירו ישראל א״צ לעשר אלא מדרבנן. ואצ״ל בלוקח מן הנכרי. ומיהו מדרבנן חייב לעשר אפילו למ״ד יש קנין לנכרי בארץ ישראל.
ודוקא בלוקח אחר שמירחום הבעלים אבל הלוקח קודם שמירחום הבעלים חייב לעשר מן התורה כזורע בתוך שלו אפילו לוקח מנכרי. (ו) המוכר פירות שדהו לנכרי אפילו לאחר שגדלו השליש ומירחם הנכרי פטור מן התורה ומדרבנן חייב לעשר.
אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך. (ד) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בארץ ישראל אם נגמרו מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנו לכהן ותרומת מעשר ומכרה לכהן ומעשר ראשון והוא שלו. (ה) מכר הנכרי לישראל הפירות כשהן מחוברין אם עד שלא באו לעונת מעשרות באו לידי ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים ואם מכרן לאחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר שני ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד לקח התבואה זרועה מן הנכרי אחר שהביא שליש ונגמר ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי התרומה לכהן ומוכר לו השליש. (ו) ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן התרומות ומעשרות ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות אף על פי שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם. וכן נכרי שגומר פירותיו של ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם. (ז) מכר הנכרי פירות לישראל מחוברין אחר שבאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי ברשות הישראל אינן חייבין בתרומות ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אף על גב שהן ברשות הישראל. (יב) פירות ארץ ישראל שיצאו לח״ל פטורין מן החלה ומן המעשרות ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם.
ופירות של ח״ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע״כ.
אף על פי שהלוקח מן הישראל והלוקח מהנכרי שוין שחייבין להפריש מדרבנן בזה הן חלוקין שהלוקח מן הנכרי צריך להפריש הכל ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו והלוקח מישראל אם המוכר חבר ובקי במעשרות ואינו חשוד עליהן אינו צריך לעשר שאסור לו לאדם למכור פירותיו טבלים. ואם הוא ע״ה מפריש אחד מעשרה למעשר ומפריש האחד מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן ומעכב המעשר לעצמו ומעשר שני יחללנו על שוה פרוטה ומעשר עני יפרישנו ויעכבנו לעצמו אבל תרומה גדולה א״צ להפריש כלל שאין ע״ה חשודין עליה. (סא) כתוב בסה״ת אף על פי שלוקח מנכרי ומישראל שניהם אינן אלא דרבנן אין תורמין מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מבלוקח מנכרי ודמי לתורם מחיוב על הפטור או איפכא וכ״ש שלא יתרום אפילו בלוקח מישראל על פירותיו ואצ״ל בלוקח מנכרי דלא. (קכא) המקבל שדה מן הנכרי בארץ ישראל למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר אבל החוכר ממנו בדבר ידוע צריך לעשר והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בארץ ישראל. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) מפני שאין נוהגין וכו׳ עד פר״י דהיינו דוקא במקומות הקרובים וכו׳ כן כתבו התוס׳ בע״ו פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נט) וכך הם דברי הרמב״ם בריש פ״א דהל׳ תרומות וכן כתב הר״ן בפ״ק דביצה אלא שכתב דאינן חייבות אף במקומות הקרובים אלא בפירות שדומין לשל א״י וכדאיתא בירוש׳:
(ב) ומ״ש אבל בא״י נוהגים וכו׳ כלומר בח״ל לא אשכחן מאן דפליג אפר״י דמחלק בין מקומות הקרובים דחייבום חכמים ובין מקומות הרחוקים דלא חייבום חכמים אבל בא״י אע״ג דכ״ע מודים דאף בזמן הזה נוהגים מ״מ איכא פלוגתא בין המפרשים דלהרמב״ם ודעימיה אינו אלא מדרבנן אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא וכו׳ ודברי הרב רבי׳ משה בר מיימוני בזה הם סוף פ״א דה״ת: (ג) ומ״ש רבינו ינאי דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה וכו׳ כך השיג עליו הראב״ד לשם וכבר האריך ב״י כאן ובספר כ״מ ליישב השגה זו גם מה שקשה עוד על דבריו ע״ש ובסמוך יתבאר הנלפע״ד ביישוב זה:
(ד) ומ״ש ומ״מ איכא מ״ד דהאידנא אינו אלא דרבנן וכו׳ לאו מאן דאמר מתנאי ואמוראי קאמר רבינו כנראה מדברי ב״י דא״כ היאך כתב על זה אבל ר״י פירש שהם דאורייתא דלא יבא ר״י לחלוק אשום תנא או אמורא אלא ר״ל איכא מ״ד מן המפרשים דאשכחן לרבי׳ שמשין שכתב רפ״ז דשביעית אמחליקת דרבי יוסי בר חנינא ור״א בירושלמי דר״א דאמר מאליהן קבלו ס״ל דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא וברשותן של בני עולה גולה היה שלא לקדש והם הלכו וקידשו ונתחייבו מן התורה וכיון שכן בטלה עכשיו קדושת הארץ דסתמא לא היה בלבן אלא בזמן שבה״מ קיים הואיל והדבר תלוי בהם והיינו כרבנן דר׳ יוסי פרק הערל דתרומה בזמן הזה דרבנן:
(ה) ומ״ש אבל ר״י פי׳ שהם דאורייתא וכו׳ היינו דס״ל כפי׳ השני שכתב לשם רבינו שמשון דההיא דמאליהן קבלו איכא לאוקומי במעשר פירות דוקא אבל של דגן ותירוש נתחייבו בו מן התורה וכר׳ יוסי פרק הערל דירושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ואע״ג דרבנן פליגי עליה דרבי יוסי אפ״ה כיון דחזינן דרבי יוחנן ס״ל כר״י הכי נקטינן. וצ״ע מאין מצא שר״י פסק כך דבתוס׳ פרק הערל (יבמות פ״ב) בד״ה ירושה ראשונה כתבו בשם ר״י אלו השני פירושים ולא הכריע ותו קשה דהסמ״ג בה׳ תרומות כתב להדיא בשם ר״י דאינו חולק אהרמב״ם אלא דסובר דבימי עזרא היתה הקדושה מן התורה אבל אחר שגלו ממנה אין קדושתה מן התורה ולא נתחייבו אלא מדרבנן וצ״ע. וליישב דעת הרמב״ם נראה לפע״ד דס״ל כפי׳ הראשון שהבאתי שכתבו ר״י ורבינו שמשון דר׳ יוחנן דקאמר ואנא דאמרי כר׳ יוסי לאו משום דסבר ר׳ יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי אאנדרוגינוס דמתניתין קיימי אבל ר׳ יוחנן גופיה סבר כדאמר במדרש רות מעשרות כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמם מאליהם כלומר מדרבנן לבד וכדמשמע פשט הסוגי׳ בירוש׳ בכמה מקומות והשתא ס״ל להרמב״ם דלפי זה קשה אמאי לא נימא אפילו את״ל דקדושה ראשונה בטלה מ״מ קדושה שנייה שחזרו וקדשוה הוי קדושה מן התורה לפחות לשעתה אלא בע״כ דמדכתיב כי תבואו משמע דוקא ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה והא דקאמר ס״פ יוצא דופן ובפ״ב דכתובות ואמינא להו אנא אפילו למ״ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אם נאמר כי תבואו וכו׳ בדרך דחייה איתמר דאיכא למידחי דשאני חלה דכתיב בבואכם אבל למסקנא דקי״ל כרבנן דר׳ יוסי דתרומה בזמן הזה דרבנן כי תבואו נמי משמע בביאת כולכם ובזה נסתלקו השתי השגות שהשיגו הראב״ד גם השלישית מדברי הרמב״ם עצמו שכתב בתחלת הפ׳ התרומה והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בא״י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית נראה דאינה השגה דלא היתה כוונתו בלשון זה אלא לומר דבח״ל אין לנהוג תרומות ומעשרות בשום פנים אף בפני הבית ואפילו בזמן שכל ישראל היו בא״י אבל עיקר דינן בא״י כתבו הרב אח״כ באותו פרק בביאור שכתב כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה וכו׳ דדעתו לומר דקדושה ראשונה שהיתה בביאת כל ישראל דקדושתה מן התורה קידשוה לשעתה ולא קידשוה לעתיד לבא אבל קדושה שנייה שלא היתה בביאת כל ישראל ולא קידשוה אלא לנהוג בה תרומות ומעשרות מדרבנן אותה קדושה עומדת לעולם לשעתה לע״ל עד שיבואו כל ישראל בירושה השלישית ע״ש ברמב״ם מבואר כדפרי׳ ועיין בסמ״ג הלכות תרומות ובביאורי הרא״ם לסמ״ג בהלכות חמץ: (ו) ומ״ש הילכך הזורע בא״י וכו׳ כלומר כיון דבא״י איכא חיובא לפחות מדרבנן חייב להפריש ונקט הזורע דבזה הכל מודים משא״כ בלוקח כמ״ש בסוף סימן זה: ומ״ש וזה סדרן וכו׳ פשוט בפרק שני דמסכת ידים ובכמה מקומות בתלמוד: ומ״ש ובח״ל וכו׳ עד נותנים מעשר עני כמו בששית והרחוקים כמו בבל נותנים מעשר שני מפרש בפ״ד דמסכת ידים דה״ט דכיון דסמוכים לא״י הם יהיו עניי א״י נסמכין עליהן בשביעית: ומ״ש שמיטה היא שנת פ״ח לר״י וכו׳ ט״ס הוא ועיין בח״מ סימן ס״ז לשם נתבאר בס״ד:
(ז) וזה משפט התרומה וכו׳ עד וחכמים נתנו בה שיעור וכו׳ בפ״ד דתרומות ואף על גב דבירושלמי מפיק לה מקראי דכתיב זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה וכו׳ כתבו התוספות בפרק אלמנה ניזונות דאסמכתא בעלמא נינהו דהא שמואל גופיה אמר התם תן ששית על וששיתם וכו׳ והכא קאמר שמואל דחטה אחת פוטרת את כל הכרי וכ״כ סמ״ג בהלכות תרומות. ומ״ש בד״א בזמן שא״י בטהרתה וכו׳ בר״פ הזרוע וכתבו התוס׳ דהיינו דוקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע״ה יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר והביאו ראיה לדבר:
(ח) ומ״ש ומיוחס ה״א בפ״ב דכתובות:
(ט) ומ״ש בין גדול בין קטן הרמב״ם בפ״ו כתב שנאכל לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות וכו׳ וה״א בגמרא תעשה באדם אחד שהיה מל״ת ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומ׳ ליערב ואיכא למידק מנ״ל לרבינו דנותנין אותה לקטן דאע״פ דנאכלת לקטנים אפ״ה אין נותנים אותה אלא לגדול מידי דהוה אעבדיו שנאכלין להם אבל אין נותנין להם וצ״ע מיהו לדעת רבינו ודאי מדמשוה אכילה לנתינה ה״ה דנותנים לכהנת מדכתיב לבניך ולבנותיך ולא דמי לפדיון הבן דלאהרן ולבניו כתיב למעוטי כהנת וכדלעיל בריש סימן ש״ה אבל בתרומה הכל מודים דאף לכהנת בין גדולה בין קטנה:
(י) ומ״ש אבל האידנא וכו׳ עד מפריש כל שהוא אפילו חטה אחת איכא למידק הלא אפילו בזמן שהיה טהרה בארץ היה צריך להפריש כשיעור שנתנו חכמים אפילו נטמא הדגן קודם שיפריש כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרח הערל מדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה הטהורה נאכלת והטמאים יהנו בשריפתה וא״כ למה יגרע האידנא שלא יפרישנו כשיעור בשביל שהיא טמאה וי״ל דהאידנא שאני כיון דלא היה לה שעת הכושר ולא היתה ראויה באכילה כלל אוקמוה חכמים אדינא דאורייתא דאפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי ובספר התרומה הל׳ א״י כתב וז״ל ובזמן הזה יפרישו מעט דמן התורה חטה א׳ פוטרת כל הכרי וא״ת ומ״ש מחלה דבשתי חלות שהיו מפרישין ביש מקומות היתה אחת לאור ויש לה שיעור ומפרש בירושלמי משום שהיתה מן התורה אע״פ שהן טמאות. וי״ל לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ונאכלת ושם יש לה שיעור אבל תרומה אפילו את״ל דדאורייתא היא כיון שאין שום תרומה נאכלת לפי שכולן טמאין אין לה שיעור ועוד דהעיקר דתרומה בזמן הזה דרבנן דלא קדשה לעתיד ואינו דומה לחלה:
(יא) ומ״ש ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ כ״כ הרמב״ם בפ״ו דנותן תרומה טמאה אף לכהן ע״ה והראב״ד השיג עליו ואמר שאינו מחוור והרב המגיד כתב שדעת הרמב״ם מדתנן בפ״ד דחלה ואלו ניתנין לכל כהן וכו׳ עד ושמן שריפה ר״ל תרומה שנטמאה שעומדת לשריפה דהרמב״ם מפרש המשנה כצורתה ומשמעה דר״ל לכל כהן אע״פ שהוא עם הארץ ורבינו שמשון פי׳ שם דלכל כהן אינו בא לרבות עם הארץ אלא לחבר אע״פ שאינו אוכל חולין בטהרה ע״כ לשונו וכ״כ בכסף משנה.
(יב) ומ״ש והוא שורפה פי׳ אבל בקבורה לא כיון שהיא טמאה דהנשרפים לא יקברו כדאיתא בשלהי תמורה:
(יג) ומ״ש ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ בפרק כל שעה ריש [דף ל״ד] אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה טמאה ללוש בהן עיסה בטהרה ומותבינן אמאי ניחוש דילמא אתי בהו לידי תקלה אמר רב אשי בשליקתא ומאיסתא ותו אמר התם סוף [דף ל״ג] דהא דתניא מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת ולא חיישינן לתקלה היינו טעמא דפת זריק ליה בין העצים ושמן דרמי ליה בכלי מאוס וה״א בסוף פרק קמא דפסחים סוף [דף כ׳] דקאמר שמן נמי אתי לידי תקלה ומהדר דרמי ליה בכלי מאוס וכתב בסה״ת הלכות ארץ ישראל דהיינו דוקא בזמנם שהיו טהורים ואכלו התרומה הטהורה ולכך יש לחוש פן יאכל גם הטמאה אם לא ימאסנה אבל בזמן הזה שאין אוכלים שום תרומה ליכא למיחש למידי ואפילו היא נקייה עכ״ל וזהו שכתב גם רבינו ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ עד כיון שאין שום תרומה נאכלת דכתב כך על פי סה״ת:
(יד) ומ״ש אבל זר אסור ליהנות בשריפתה וכו׳ בפרק כל שעה שם בתוס׳ בד״ה מחמין לו חמין כתבו וז״ל אומר ר״ת דלכהנים של בית ר׳ היו עושין כן דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כלוי כמו עירוב דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כלוי כגון להאכיל לבהמתו או להדליק לישראל אסור כדאמר בפ״ק דע״ז כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמסכת תרומות נמי אמרינן מדליקין בבתי כנסייות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פי׳ אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה ור״י אומר דטעמא משום דדרשינן משמרת תרומותי וכו׳ וכ״כ באגודה לשם וכן הוא בסה״ת: (טו) ואין מפרישין אותה אלא מן המוקף משנה פרק שני דבכורים ופ׳ קמא דחלה וילפינן לה מדכתיב גבי תרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה׳ ממנו מן המוקף וכתבו התוס׳ בפ״ק דביצה דאיתא בירושלמי כל התורה למידה ומלמדה חוץ מתרומת מעשר דמלמדת ואינה למידה דהא ממנו דכתב גבי תרומת מעשר דמיניה נפקא מוקף מוקמינן לה בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר מדאורייתא לא בעינן מוקף וכן כתב סמ״ג בהלכות תרומות:
(טז) ומ״ש בד״א בארץ ישראל וכו׳ ריש פרק עד כמה אמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח״כ מפריש וכתבו התוספות משמע דלא בעינן מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר ממנו שיתקיים בו מוקף אבל בקונטרס פי׳ דאוכל והולך וישייר כדי תרומה באחרונה ויפרישנה עכ״ל ומחלוקת זו הוזכר בתוס׳ פ״ק דביצה לענין חלה ביום טוב וע״ל בהלכות חלה סימן שכ״ג ובא״ח סימן תנ״ז: (יז) אף על פי שאין לה שיעור למטה וכו׳ משנה סוף פ״ק דחלה ובפרק ראשית הגז מפרש טעמא משום דכתיב בה ראשית שיהיו שיריה ניכרים: (יח) ומ״ש וזה הדין אם הוכשרה וכו׳ כלומר זה הדין שכתבתי לעיל אבל האידנא שהכל טמאים וכו׳ והוא שורפה אינו אלא כשהוכשרה וכו׳ עד וטמא אסור לאכול בתרומה טהורה כלומר אף בטהורה אסור: ומה שכתב ואי אפשר לאוכלה וכו׳ טעמו מדתנן בחלק גבי עיר הנדחת ותרומות ירקבו אלמא דשרפה עם שלל העיר אסור לכך טוב לקוברה כ״כ סה״ת לשם ע״ש ר״י:
(יט) ומ״ש וטוב יותר להכשירה וכו׳ פירוש טוב יותר להכשירה כדי שתטמא ויוכל לשרפנה מיד כלומר מיד בשעת שריפה ולא יבא לידי תקלה שאם לא יכשירנה אלא יקברנה איכא למיחש שמא יבא שום אדם לידי מכשול באורך הזמן שימצאנה ויהנה ממנה ואף על גב דלעיל כתב ויכול להניחה עד שישרפנה וכו׳ ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה וכו׳ היינו דלא חיישינן שהוא בעצמו יבא ליהנות ממנה דכיון דהוא מניחה עד שעת שריפה בלבד שהוא זמן מועט לא חיישינן אבל בטהורה דאינה שורפה אלא קוברה וגונזה חיישינן שמא אדם אחר ימצאנה ולא ידע שהיא תרומה ויבא ליהנות ממנה שהרי אפילו בשהיית י״ב חודש חיישינן לתקלה כדכתבו התוס׳ פ״ק דשבת (דף י״ז) בד״ה דילמא משהי וליכא למימר נמי נרמי ליה בכלי מאוס דתו ליכא למיחש לתקל׳ דתבואה לא ממאסה כי רמי לה בכלי מאוס כדמשמע פ״ק דשבת דתרומה טמאה אסור לכהן לישהנה כדי שיזרענה שמא אתי בהו לידי תקלה ולא אמרינן דנרמי להו בכלי מאוס ועוד דאף לשלקן ולמאסן חיישינן דשמא בתוך כך אתי בהו לידי תקלה כמ״ש בתוס׳ פרק כל שעה אמאי דקאמר בשליקותא ומאיסתא דדוקא כשהן כבר מאוסות ועוד דדוקא היכא דחיישינן דילמא אתי למיכל מינה התם הוא כיון דרמי לה בכלי מאוס תו לא אתי למיכל מינה אבל כאן שאסור אף בהנאת שריפה כי רמי לה בכלי מאוס נמי אתי בהו לידי תקלה שידליקנה ויהנה ממנה וכ״כ הר״ם מרוטנבורק גבי נר חנוכה כדכתב רבינו בח״ח סימן תרע״ז וב״י נתקשה לו מ״ש טהורה מטמאה דאין טעם לחלק ביניהם ולמאי דפרישית ניחא ומ״ש וטוב יותר להכשירה קודם מירוח וכו׳ טעמו משום דלאחר שבא לה חיוב תרומה אסור לגרום טומאה לחולין שבא״י שהחיוב בה מן התורה דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וכל זה מסה״ת: (כ) ואח״כ מפריש אחד מעשרה וכו׳ פלוגתא דר״ע ור״א בן עזריה בפ״ב דכתובות ופסק כר״ע דקאמר מעיקרא מקמי דקנסינהו עזרא ללוים על שלא עלו עמו לירושלים הוי מעשר ללוים בלחודייהו ולבתר קנסא הוה בין לכהנים בין ללוים דללוים נמי יכול ליתן שהרי ר״ג בספינה נתן לר״י בן חנניא שהיה לוי וכ״כ התוס׳ לשם וכ״כ עוד בפ׳ המוכר את הספינה וכ״כ בספר התרומה בהלכות א״י וז״ל הרמב״ם בפ״א דה׳ מעשר ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים עכ״ל משמע דס״ל דלא קנס עזרא אלא ללוים שבדורו בלבד אבל אחר דורו דין תורה במקומו עומד שלא ינתן אלא ללוים ודברי רבינו כדברי התוס׳ שלכל הדורות קנס עזרא ויכול ליתנם לכהן כמו ללוי ולהלכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא לא יתנו אלא ללוים ולא לכהן ודלא כרב בהגהת ש״ע שכתב די״א דינתן אף לכהן ומה שקשה אדברי הרמב״ם כבר יישבה בית יוסף באורך בסימן זה וגם בכסף משנה לשם: (כא) ומ״ש והכהן או הלוי וכו׳ עד יעכבנה לעצמו כ״כ הסמ״ג בה׳ תרומות דה״א בספרי לפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יהו אוכלים בטבלן ת״ל כן תרימו גם אתם ודרשו בספרי אתם אלו הלויים גם אתם לרבות הכהנים ע״כ ומכאן שכל עונשי טבל אין חילוק בין כהן ללוי וישראל כי כולם שוין בדבר וכ״כ הסמ״ג בלאוין קמ״ז וכן פירש״י להדיא בפ׳ האשה רבה (יבמות פ״ט) ובפ׳ האיש מקדש (קידושין מ״ו) וכך תפסו התוס׳ בפשיטות בפרק יש מותרות (יבמות פ״ו) בד״ה מה תרומה דכהן אסור לאכול טבל ומלשון הברייתא בפ׳ הנשרפין ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל את התרומה מדתני בסתם האוכל את הטבל משמע דאף כהן אסור בטבל דאל״כ היה לו לומר לוי וישראל האוכל את הטבל כדקתני בסיפא וכהן טמא שאכל את התרומה אלא ודאי כל אוכל טבל אפי׳ כהן הוא במיתה לפיכך קאמר סתם האוכל את הטבל: (כב) מ״ש ודינה כדין תרומה גדולה פי׳ ולכך צריך לשורפה אם נטמאת לאחר שהוכשרה וכ״כ בסה״ת והכי משמע בברייתא פ״ק דביצה (דף יג) דדיניהם שוין במקצת דברים ועיין במשנה פ׳ שני דבכורים: (כג) ומ״ש והנשאר הוא ממונו וכו׳ בפ׳ יש מותרות פליגי בה רבנן ור״מ ופסקו הפוסקים דאין הלכה כר״מ דאמר מעשר ראשון אסור לזרים: (כד) ומ״ש וכן כהן ולוי צריכים להפריש וכו׳ כבר כתבתי בשם סמ״ג שכתב דה״א בספרי וכ״כ הרמב״ם בפ״א מה׳ מעשר וכן כל שאר מתנות כהונה צריך הכהן והלוי להפריש אפילו פטר חמור והוא לעצמו מלבד פדיון הבן שאין כהן ולוי חייבים להפריש כלל כמו שנתבאר בסימן ש״ה:
(כה) ואם הפריש הישראל מעשר בשבלים וכו׳ מימרא דריש לקיש פ׳ קמא דביצה (ביצה י״ג) ופ׳ כל שעה (פסחים ל״ה) ופ׳ ג׳ שאכלו ומפיק לה מקראי והכי פירושו לא מיבעיא דהישראל אין צריך ליתן לכהן אלא אחד מחמשים תרומה במה ששייר ואין צריך ליתן ממה שהקדים ללוי בשבלים אלא אף הלוי פטור ונמצא שהכהן מפסיד התרומה ממה שהיה מגיע לו משבלים שהקדימו הלוי:
(כו) לוי שלקח המעשר בשבלים לא יתן ממנו תרומת המעשר בשבלים וכו׳ וליתן תרומת המעשר דגן ואינו חייב ליתן תרומת המעשר מן התבן וכו׳ כצ״ל והיא ברייתא פרק קמא דביצה [דף י״ג] בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו עושה אותן גורן ענבים עושה אותן יין זיתים עושה אותן שמן ומפריש עליהן תרומת מעשר ונותנן לכהן וקאמר רבא קנסא ופירש רש״י על שהקדים וגרס להערים לעבור על דברי תורה שהמשנה סדר המעשרות בלאו מלאתך ודמעך לא תאחר דה״ק לא תאחר תרומה להקדים לה מעשר עד כאן לשונו ואיתא תו התם דלא בעי ת״מ מדידה אלא מפרישה באומד כדין תרומה גדולה וכדאבא אלעזר בן גומל ורבינו שלא כתב כך נראה שפוסק דבעי מדידה כסתם משנה פ״ד דתרומות דלא כאבא אלעזר בן גומל וכן פסקו הרמב״ם והסמ״ג והר״ש בפירושו האריך על זה בפ״ק דתרומות: (כז) ומפרישין ת״מ אפילו שלא מן המוקף משנה פ״ב דבכורים ואף על גב דבפרק כל הגט קאמר דלא נחשדו חברים לתרום ת״מ שלא מן המוקף היינו למצוה מן המובחר ודאי תורמין מן המוקף ולא נחשדו חברים שלא יעשו מצוה מן המובחר לכתחילה כמ״ש התוספות לשם מיהו כיון דמדינא הויא ת״מ שלא מן המוקף לא חשש רבינו לכתוב דלכתחילה יפרוש מן המוקף דהא פשיטא היא אבל הרמב״ם פ״ג דהלכות חרומות דקדק לבאר דת״מ אין תורמין אלא מן המוקף וכ״כ סמ״ג ומביאו ב״י: (כח) ואח״כ יפריש וכו׳ וזה משפטו אם לא הוכשר אז הוא טהור והיה ראוי לאכלו בירושלים כ״כ ספר התרומה בהלכות א״י ותימה הלא כתב סה״ת גופיה והביאו רבינו לעיל בסמוך גבי תרומה דאם לא הוכשרה התבואה וטהורה היא אפילו הכי אינה ראויה לאכילה שהכל טמאים וטמא אסור לאכול בתרומה טמאה אם כן מעשר שני נמי אף על פי שטהור הוא כיון דלא הוכשרה התבואה מכל מקום הכל טמאים והאוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא וכדאיתא פרק אלו הן הלוקין [דף י״ט] ובפרק הערל [דף ע״ד] וכתבו הרמב״ם רפ״ג דהלכות מעשר שני והסמ״ג לאוין רפ״ב וא״כ היאך כתב דמעשר שני ראוי לאוכלו בירושלים ודברי סה״ת שכתב פסק דין דמעשר שני אף בזמן הזה שכל אדם טמא אם הפירות לא הוכשרו מותר לאכלו בירושלים לא ידעתי ליישב אבל דברי רבינו יש ליישב דה״ק אע״פ דהיה ראוי לאכלו בירושלים אף בזמן הזה אם היה בידם אפר פרה אדומה והיה טהרה בישראל אף לאחר החורבן אפילו הכי אי אפשר לאכלו כיון שאין מזבח ובסמ״ג עשה סימן קל״ו כתב וז״ל ובסה״ת פירש שאם הפירות לא הוכשרו שמותר בזמן הזה לאוכלו בירושלים לא ידעתי מניין לו עד כאן לשונו אפשר שהיה קשה לו מה שהקשתי מיהו דברי רבינו התיישבו על נכון: (כט) ומ״ש שאף על פי שאין חומה וכו׳ גם זה כתב סה״ת וז״ל אף על גב דעכשיו ליכא מחיצות מקודשות דלענין מחיצות קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא אע״ג דלא קדשה לעתיד לבא לענין חיוב מעשרות ותרומות מן התורה וכו׳ וה״א במשנה סוף עדיות:
(ל) ומ״ש דאיתקש לבכור וכו׳ כ״כ סמ״ג בסימן קל״ו דה״א בזבחים פרק קדשי קדשים [ס׳] ופ״ג דתמורה [כ״א] (לא) ומ״ש אלא אם הוא חוץ לירושלי׳ וכו׳ בפ׳ הזהב [נ״ג]
(לב) ומ״ש וישליכנו לנהר פי׳ ישחקנו וישליכנו לנהר כמ״ש אח״כ בסמוך אלא דתחלה כתב בסתם כלישנא דתלמודא ס״פ המקדיש שדהו ואח״כ פי׳ דהיינו שישחקנה תחלה וכתב ב״י איני יודע מניין לו שצריך לשחקנה עד כאן לשונו אבל בסה״ת כתב יקציצנה וישליכנה בנהר ובסמ״ג עשה קל״ו וז״ל ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשוחקה בתחילה כדמוכח בפסחים בפרק כל שעה [דף כ״ח]: (לג) ומ״ש ואם הוא בירושלים והוא טהור וכו׳ תוספתא הביאה הסמ״ג לשם.
(לד) ומ״ש הלכך מותר להכשירו כדי שיטמא למדו מדין תרומה טהורה בזמן הזה שכתב לעיל דטוב יותר להכשירה וכו׳ שלקחו מסה״ת:
(לה) ומ״ש שמעשר שני שנטמא מותר לפדותו אפי׳ בירושלים מימרא דר״א בסוף פרק חלק (סנהדרין קי״ב) ופרק הזהב (בבא מציעא נ״ג) ופ׳ אלו הן הלוקין (ד׳ י״ט): (לו) ומ״ש דמחלל על ש״פ אפי׳ הוא הרבה כך כתב הרמב״ם בפרק ב׳ דמעשר שני דכך הורו הגאונים דלא יהיה זה חמור מהקדש אלא דמדת חסידות הוא לפדותו בשויו ע״ש וכ״כ סמ״ג לשם ורבינו קיצר בזה ולא כתב אלא מה שהוא עולה מן הדין כמו שקיצר בדין תרומת מעשר שלא מן המוקף וכבר הקדים רבינו בתחילת סימן זה שאין רצונו להאריך בכל חלוקי דינים אלו דתרומה ומעשר: (לז) ומ״ש ובלבד שיהא במעשר שני ש״פ ברייתא פרק הזהב:
(לח) ומ״ש ואם אין לו ממנו ש״פ ישהנו וכו׳ כך כתב סה״ת וז״ל יצניענו במקום המשתמר עד שיהא הרבה ואז יפדנו על ש״פ וכ״כ הסמ״ג לשם וה״א בפרק הזהב (בבא מציעא נ״ג) (לט) ומ״ש וכ״כ הרמב״ם שאף בזה״ז אין פודין וכו׳ בפ״ב דמעשר שני וכ״כ סמ״ג לשם דהכי תניא בתוספתא ואין בלשון זה שכתב רבינו שום יתור כמ״ש ב״י דהרי בתחילה כתב דאם נכנס בירושלים מניחין אותו שם עד שירקב אחר כך כתב דגם אם עבר והוציאו מניחין אותו שם עד שירקב ואח״כ כתב דאם הפרישוהו שם בירושלים בזמן הזה ג״כ ירקב: (מ) מעשר עני וכו׳ משנה פ״ב דפיאה ואמר בירושלמי מאי טעמא ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו: (מא) ומ״ש ואם הביאו לבית וכו׳ תוספתא כתב ב״י ור״ל אפילו נשאר אצלו הרבה ובמה שנתן אין בו כדי לכ״א אלא כזית שפיר דמי וכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות מתנות עניים שהטעם מפני שאינו מצווה לתת כדי שביעה אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח.
(מב) באו איש ואשה וכו׳ בפרק נושאין (דף ק):
(מג) ומ״ש וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה וכו׳ בפרק הזרוע (חולין קל״א) ומשמע להדיא מדברי רבינו דבמתחלק בבית כיון שיש בו טובת הנאה לבעלים דנותנו לכל עני שירצה אין מוציאין מידו וכך משמע להדיא מל׳ הרמב״ם שם והסמ״ג בעשה סי׳ קס״א וב״י כתב דגם אמתחלק בבית קתני בגמרא דמוציאין אותו מידו ולא חשש רבינו לכתבו עכ״ל ונ״ל דלא דק שהרי התוס׳ כתבו להדיא לשם בד״ה יש בו טובת הנאה דאפי׳ בא עני ולקחו מוציאין מידו של עני וא״כ היאך אפשר לומר דמוציאין בע״כ מידו של בעה״ב:
(מד) אב ובנו וכו׳ ירושלמי פ״ה דפיאה ומביאו הרמב״ם וסמ״ג לשם ועיין במ״ש לעיל ס״ס רנ״ג בס״ד:
(מה) מעשר עני אין פורעין בו המלוה וכו׳ בסמ״ג כתב שהוא תוספתא דמסכת פיאה וכתוב בה ואין משלמין ממנו את התגמולין אבל משלחין לדבר של ג״ח וצריך להודיעו שהוא מעשר עני וכ״כ רבינו כמו שהוא נדפס בספרים המדוייקים ונראה דה״פ אין משלחין ממנו לחבירו כנגד החסד שעשה לו חבירו דהו״ל פורע חובו במעשר עני ואפילו מודיעו אסור אבל משלחין לדבר של ג״ח כגון לבית האבל וכיוצא בו לבית המשתה וצויך להודיעו שהוא מ״ע כדי שלא יחשוב דמשלו הוא משלח ויבא לשלם גמולו אבל כשמודיעו שהוא מ״ע אינו צריך לשלם לו ואם ישלח לו דבר מתנה הוא דיהיב ליה אבל הרמב״ם בפרק ו׳ מה׳ מ״ע כתב ואין משלמין ממנו את התגמולין אבל משלמין ממנו דבר של ג״ח וצריך להודיעו וכו׳ וה״ק אין משלמין ממנו את התגמולין של דבר הרשות כגון שחבירו עשה לו איזה טובה והוא בא לשלם גמולו במ״ט אסור אף על פי שהוא מודיעו שהוא מייע אבל משלמין ממנו דבר של ג״ח דאם חבירו גמלו חסד לזה באבל שאירע לו ואח״כ אירע לחבירו זה אבל מותר לשלם גמילות חסדים ממ״ע כדי שלא יתבטל מג״ח וצריך להודיעו כדי שלא יהא פורע חובו במ״ע וכיוצא בזה פי׳ ב״י.
(מו) ומ״ש ואין נותנין מהם צדקה כתב ב״י היינו דוקא צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דהו״ל פורע חובו במ״ע עכ״ל משמע דס״ל דאם לא פסקו עליו כבר צדקה יכול לתת ממנו לכיס של צדקה ולי נראה דאפי׳ לכיס של צדקה אינו רשאי ליתן דעיקר המצוה היא שיתן בעל הבית מעשר עני לעניים מלבד מה שנותן הגבאי לכל עני ועני בכל ע״ש מקופה של צדקה ואם יתן לכיס של צדקה לא יתנו לעניים אלא קצבתן ומזה הטעם אין נותנין ממנו לפדיון שבויים דהלא כשיגיע לפדות איזה שבוי צריך להגבות לפדיונו מכל אחד לפי השגת ידו ונמצא פורע חובו שמוטל עליו לפדות השבוי מכיסו כפי השגת ידו ממ״ע מיהו אין זה אלא במ״ע מזרע הארץ שהיא מ״ע מן התורה אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבוים שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן ומ״ש ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פי׳ בהגהות מרדכי דפ״ק דבתרא דבעד טובת הנאה שמתעסק החכם בצרכי ציבור שולחין לו מתנות דרך כבוד ממעשר עני: (מז) וכל אלו התרומות וכו׳ בפרק אלו הן הלוקין (מכות י״ו) וכתב סמ״ג לאוין בסי׳ קמ״ו דאין בטבל זה דמעש״ר ומעשר שני ומעשר עני מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר עכ״ל וכך כתבו התוס׳ בפרק יש מותרות בד״ה אי מהתם הו״א ללאו בחד שינויא אבל באידך שינויא אפי׳ טבל מעשר עני כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה״ה לענין מיתה עכ״ל ומביאו ב״י: (מח) ואין תורמין אלא מן היפה וכו׳ כתב ב״י ויש בדברי רבינו ערבוב וכו׳ ולפעד״נ דט״ס הוא והבבות מהופכות וכצ״ל (ואין תורמין אלא מן היפה ואין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ואין תורמין מן היבש על הלח ולא מן הלח על היבש ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו) וקאי ואם תרם אין תרומתו תרומה על הני תרתי דתלוש ומחובר ומין שאינו מינו אבל לא קאי אהך דרע ויפה דרישא משום דאיכא לחלק דאם הוא כלאים בחבירו אין לתרום אפי׳ מן היפה על הרעה ואם תרם אין תרומתו תרומה כל שכן מן הרעה על היפה ואם אינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרעה אבל לא מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטין מפני שאין הזונין מאכל אדם כדכתב הרמב״ם בפ״ה והסמ״ג עשה קל״ד וכדתנן במסכת תרומות פרק קמא ופרק שני וכבר הקדים רבינו שאין רצונו להאריך בדינים אלו אבל מ״ש אחר כך דאין תורמין מן היבש וכו׳ ולא מדבר שנגמר מלאכתו וכו׳ בהני תרתי אם תרם תרומתו תרומה כדתנן ספ״ק: (מט) ומ״ש ואין תורמין מפירות הארץ וכו׳ עד ואם תרם אין תרומתו תרומה רבינו נקט בקצרה ולצדדין איתפרש דמפירות הארץ על פירות ח״ל וכו׳ ומפירות שאינם חייבים בתרומה וכו׳ פירושו אינה תרומה כל עיקר אבל כשאחר חיובו מדבריהם פירושו אינה תרומה גמורה דבתורם מדבר שחיובו מדבריהם ע״ד שחיובו מן התורה תנן תרומה ויחזור ויתרום ובתורם מדבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדבריהם תנן תרומה ולא תאכל עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות וכ״כ הרמב״ם בפ״ה אבל רבינו הקדים בתחלת דבריו שאין רצונו להאריך בדינים אלו: (נ) ה׳ לא יתרומו וכו׳ עד אבל התורם משלו על של חבירו ה״ז תרומה וטובת הנאה שלו שנותנו לכל כהן שירצה וכ״כ הרמב״ם בפ״ד דהלכות תרומות וכן כתב סמ״ג בהלכות תרומות עשה קל״ד פירוש התורם משלו על של חבירו שלא לדעת בעל הכרי והקשה ב״י דבפרק אין בין המודר (נדרים לו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא ולא איפשיטא ואמאי פסקו בפשיטות דה״ז תרומה ואפשר דמשמע להו דרבי ירמיה דבעי טובת הנאה של מי פשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו דאי הוה צריך פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחותיה עביד אינו בדין שיהא טובת הנאה של תורם עכ״ל ואיכא לתמוה דהלא אפילו אי נימא תורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו בע״כ צריך לפרש דלא הויא תרומה אלא מטעם שזכין לאדם שלא בפניו והך תרומה זכות הוא לו שמרויחו שא״צ ליתן לו כלום וכיון דזכות הוא לו מסתמא הו״ל כשלוחו כדאיתא להדיא בגמרא ובפירש״י והר״ן וא״כ אין חילוק בין צריך דעתו או לא צריך בכל ענין לא הויא תרומה אלא מטעם דשלוחו הוא והשתא בעיא דר׳ ירמיה טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהיאך מי מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הויין פירי דהדין תרומה אף כי לא איפשיטא בעיא קמייתא מיבעיא ליה שפיר דאפילו את״ל צריך דעתו של בעל הכרי ושליחותיה עביד אפ״ה איכא למימר דטובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה לא מיתקנא כריא דההוא או דילמא אי לאו כריא דההוא לא הוויין פירי דהדין תרומה וכן את״ל דלא צריך דעתו של בעל הכרי דזכות הוא לו ומסתמא שליחותיה קא עביד דהוה ליה שלוחו נמי קמיבעיא ליה שפיר מהאי טעמא גופיה מי נימא טובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה וכו׳ ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דבעיין לא איפשיטא אבל לפע״ד אין קושייתו קושיא כלל דדעת הרמב״ם כיון דסתמא דתלמודא פשטא בעיא קמייתא דתורם משלו על של חבירו לא צריך דעתו הכי נקטינן ואף ע״ג דבתר הכי דחי לה אדחייה לא סמכינן אלא אפשיטותא דתלמודא דהוא עיקר: (נא) התורם משל חבירו שלא ברשות ומצאו בעל הפירות וא״ל כלך אצל יפות וכו׳ כ״כ הרמב״ם רפ״ד דהלכות תרומות והסמ״ג עשה קל״ד וה״א בפרק האיש מקדש [דף נ״ב] ואף על גב דבפ״ב דמציעא [דף כ״ב] אוקמוה בדשוייה שליח הרמב״ם והסמ״ג ורבינו דחו הך אוקימתא מקמי הא דאיתא התם בהאיש מקדש בעובדא דההוא דקדיש בפרומא דשיכרא בעובדא דאריסיה דמרי בר איסק פ״ב דמציעא דמשמע להדיא דאפילו בדלא שוייה שליח נמי תרומתו תרומה ועיין בב״י האריך בזה כאן ובכסף משנה אבל התוס׳ בפ׳ האיש מקדש כתבו דהך עובדא דקדיש בפרומא דשיכרא מיירי דשוייה שליח מדמייתי עלה הך דתרומה דמוקמינן לה בפ״ב דמציעא דשוייה שליח מיהו רבינו נראין לו דברי הרמב״ם והסמ״ג דלהלכה אפילו לא שוייה שליח כפשטא דלישנא דברייתא דקתני בה ותרם שלא ברשות דלא כמה שצריך לדחוק ולפרש דה״ק מה שתורם מן היפה שלא ברשות היה דלא שוייה שליח אלא לתרום מן הבינונית וכמו שכתבו התוס׳ אלא כפשוטו הוא דלא שוייה שליח כלל ותרם שלא ברשות שלא מדעתו של בעל הכרי: (נב) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו וכו׳ בפ״ד מהלכות תרומות וכ״כ הסמ״ג עשה קל״ד דהכי מסקינן בפ״ק דחולין [דף י״ב] ומ״ש דכן פסק ר״ת אבל רבינו שמשון פסק וכו׳ מבואר בתוספות בפרק בכל מערבין [דף ל״ב] בד״ה רב ששת טעם מחלוקת זה: (נג) תרם אחד מהם וכו׳ משנה פ״ג דתרומות פליגי בה ר״ע וחכמים ור׳ יוסי ובירושלמי מפרש דאם היו ממחין זה על זה פי׳ מוחין ד״ה אין תרומה השנייה תרומה דהא כשתרם הראשון עדיין לא מיחה חבירו וברשות תרם דאין השותפין צריכין ליטול רשות זה מזה וכשבא השני וחזר ותרם והראשון מיחה בידו לפיכך אין תרומתו תרומה ואם אין הראשון מוחה בידו ד״ה גם תרומת שנייה תרומה דגלו אדעתייהו דכל אחד תרם על חלקו ולא על חלק חבירו כי פליגי ר״ע סבר סתם אין ממחין ותרומת שניהם תרומה ורבנן סברי סתמן ממחין ותרומת הראשון תרומה ורבי יוסי סבר אם תרם הראשון ששיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ופסקו הרמב״ם והסמ״ג ורבינו כר׳ יוסי וכתב הסמ״ג הטעם משום דתנן סתם משנה כמותו בפ״ק דתמורה [דף י״ב]: (נד) כתב הרמב״ם האומר לשלוחו לתרום וכו׳ בפ״ד דתרומות וכ״כ הסמ״ג בעשה סי׳ קל״ד וכתב כן ע״פ משנתינו בפ״ג הרשה את בן ביתו או עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם בטל תרומתו תרומה ועל פי הירושלמי דמפרש אליבא דריש לקיש דאמ׳ בריש פרק האומר בקידושין [דף נ״ט] באשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וחזרה בה קודם שקידשה אינה חוזרת דלא אתי דבור ומבטל דבור צריך לתרץ דהא דתנן בתרומה דאתי דבור ומבטל דבור ואם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומ׳ היינו דוקא ששינה כגון שא״ל תרום מן הצפון וכו׳ ורבי׳ הוקשה לו ל״ל ביטל וגם שינה דהא אם בטל אפי׳ לא שינה השליח קי״ל דבור מבטל דבור כר׳ יוחנן דפליג אריש לקיש בפרק האומר דאיפסיקא הלכתא לשם כותיה וכן בשינה אפילו לא ביטל קי״ל דאם עבר השליח ע״ד משלחו לא עשה ולא כלום כדכתב בח״מ סימן קפ״ב וכתב ב״י דהך ל״ק דבשנוי כזה מצפון לדרום וכיוצא בזה דלא איכפת ליה תרומתו תרימה אי לאו דביטל שליחותו דבכה״ג אמרינן גבי עירוב ערב לי בתמרי ועירב לו בגרוגרות דבשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה אלא דהא קשיא ודאי דכיון דביטל למה לי דשינה וכן השיגו הראב״ד דכיון דקי״ל כר׳ יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור אפי׳ לא שינה והירושלמי דמוקי לה בשינה אינה אלא אליבא דר״ל דלא אתי דבור ומבטל דבור הילכך בעינן תרתי ביטל ושינה אבל לרבי יוחנן אפילו אם תמצי לומר דבשינה כה״ג דלא איכפת ליה הויא תרומה אי לאו דביטל מ״מ בביטול לחודא בלא שינה נמי לא הויא תרומה וצ״ע ועיין קצת יישוב לזה במ״ש בכ״מ בשם הר״י קורקו״ס ועוד האריך שם: (נה) נכרי שתרם משלו על של ישראל וכו׳ בפ״ג דתרומות תנן הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש ובגיטין ס״פ שני [דף כ״ג] קאמר והא נכרי וכותי דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו דתנן הנכרי והכותי שתרמו משלהם תרומתן תרומה וכו׳ ופירש רש״י שתרמו את שלהן תרומתן תרומה ואסורה לזרים דסבר אין קנין לנכרי בא״י להפקיע מקדושת מעשר והקדש נכרי הקדש כדילפינן מאיש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל עכ״ל אלמא דמיירי בנכרי שתורם משלו על שלו והכי משמע במנחות פרק ר׳ ישמעאל [דף ס״ז] דתניא חלת נכרי בארץ ותרומתו בח״ל מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת מדקתני מודיעין אותו שהוא פטור אלמא דמיירי בתורם משלו על שלו ודכוותא בתרומתו בארץ נמי בתורם משלו על שלו וקתני דאסורה ומדמעת וכ״כ הרמב״ם פ״ד והסמ״ג סי׳ קל״ד בעשה בסתם הנכרי שהפריש תרומה משלו ולא כתב על של ישראל וא״כ קשה אדברי רבינו שכתב על של ישראל ונראה דרבינו בא לפרש דלא תימא דוקא משלו על שלו תרומתו תרומה מדרבנן מטעם איש איש דהקדש נכרי הקדש כדפירש״י בגיטין שכתבתי בסמוך אבל משלו על של ישראל לא תקנו חכמים דליהוי תרומה דאף בישראל שתורם על של ישראל שלא מדעתו קמיבעיא ליה בגמרא כדלעיל בסמוך ונהי דפשטינן התם דתרומתו תרומה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו וכאילו הוא שלוחו אבל נכרי משלו על של ישראל דאינו שלוחו כדילפינן מאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אפי׳ תרם נכרי משלו על של ישראל מדעתו לא הויא תרומה כיון דאינו יכול להיות שלוחו קמ״ל דתרומתו תרומה מדרבנן דלפי הטעם דקאמר במנחות [ס״ז] דרבנן גזרו שיהא תרומה משום בעלי כיסין שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנום לנכרי וימרחם נכרי מפקע ליה ממעשר השתא אין חילוק בין משלו על שלו בין משלו על של ישראל בכל ענין איכא למיגזר משום בעלי כסין ועוד הביא ב״י מ״ש התוס׳ ספ״ק דבכורות [סוף דף י״א] בד״ה טבלים שאתה וז״ל דהא דאמרינן תורמין משל נכרי בנכרי התורם על של ישראל איירי כדתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה עכ״ל אלמא דהא דתנן הנכרי והכותי דבע״כ בתרמו משלהן על שלהן איירי כדפי׳ ס״ל לתוס׳ דבתורם משלהן על של ישראל נמי איירי ואע״ג דאיכא תרתי לריעותא חדא דאיכא מירוח דנכרי אידך דאין הנכרי נעשה שלוחו אפ״ה תקנת חכמים הוא דליהוי תרומה משום גזירת בעלי כסין וע״פ דברי התוס׳ הללו כתב רבינו על של ישראל ור״ל אף בזו שתרם משלו על של ישראל נמי הוי תרומה וכ״ש משלו על שלו ודו״ק: ומ״ש ובודקין הנכרי שהפרישה וכו׳ מימרא דרב יהודה אמר רב פ״ק דערכין [דף ו׳] פי׳ חיישינן שמא לבו לשמים לשם הקדש הלכך אם לא אמר בדעת ישראל הפרשתיה פי׳ שלמקום שתרומה של ישראל הולכת תלך זו טעינה גניזה דהקדש אסור בהנאה וטעונה גניזה בזמן הזה וע״ל ס״ס רנ״ט. ומ״ש בד״א בא״י וכו׳ פי׳ בא״י דתרומה דאורייתא היא גזרו משום בעלי כיסין והצריכוהו ג״כ לבדקו אבל בח״ל דאפילו גבי ישראל לא הויא אלא מדרבנן לא גזרו על של נכרי אטו בעלי כיסין וכיון שאינה תרומה כלל אלא נאכלת לזרים א״צ לבדוק את הנכרי דלא אמרו דצריך לבדוק אלא כשהיא נעשית תרומה דשמא לבו לשמים להקדישה הקדש נכרי הקדש ומשום הכי גבי חלה ופטר חמור שהפריש נכרי כיון שאינה חלה ופטר חמור כלל ואפילו מדרבנן לא הצריכוהו לבדוק וכ״כ ב״י בסוף הלכות חלה ע״ש והשתא ניחא דלא כתבו רבינו להאי בד״א בא״י וכו׳ אלא לאחר שכתב דין בדיקת הנכרי: (נו) אסור לכהן וכו׳ ואף אחר שהורמו וכו׳ כלומר אף אחר שהורמו שאין שם איסור אינו דרך כבוד שיטלום מעצמן כדאיתא פ׳ הזרוע:
(נז) כתב הרמב״ם ורשאי ישראל כו׳ עד אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי הילך חלק זה טובת הנאה אסור כצ״ל פי׳ דנראה כמוכר מתנות כהונה בדמים:
(נח) ומ״ש ומיהו בפ׳ עד כמה וכו׳ כלומר וקשיא להרמב״ם שכתב דבכור ושאר מתנות שוים לכהונה והא דמחלק תלמודא בין תרומה לשאר מתנות ה״ט דתרומה דקדושת הגוף לא אתי למטעי למנהג בה מנהג חולין אבל שאר מתנות דקדושת דמים הן אי שרית בהו טובת הנאה אתי למיטעי ולנהוג בהם מנהג חולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפ׳ הזרוע ועיין בר״פ עד כמה [דף כ״ז] ובפרש״י לשם ועיין בב״י שכתב ליישב דברי הרמב״ם
(נט) ומ״ש רבינו דכהן לכהן אסור שם מפורש בברייתא ופירש״י שאם היה כהן נותן סלע לישראל כדי שיתנוהו לכהן אחר קרובו אסור דנראה ככהן המסייע כיון דלדידיה חזיא:
(ס) אסור לעשות סחורה וכו׳ פי׳ ר״ש דטעמא דדילמא אתי בהו לידי תקלה:
(סא) כהן הדיוט שנשא גרושה וכו׳ משנה ר״פ אלמנה לכ״ג ועבדי מלוג לא יאכלו לפי שהן שלה וכיון שהיא חללה ואינה אוכלת גם עבדיה אינן אוכלין אבל עבדי צאן ברזל הן שלו והוא אוכל גם עבדיו אוכלין ועוד מפרש בגמרא טעמים אחרים ואע״ג דבאלמנה לכ״ג נמי הכי דינא לא כתבו רבינו כיון שאין כ״ג בזמן הזה אבל אכילת תרומה אע״ג דאינו נוהג בזמן הזה לפי שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה אפ״ה כתבם רבינו משום דנ״מ להאכיל חלת ח״ל כמ״ש בסמוך וכך כתב ב״י:
(סב) בת ישראל שנשאת לכהן וכו׳ שם ורבינו ה״ק דאם יש לה זרע ממנו ואינה מעוברת לד״ה היא והעבדים אוכלין וכו׳ וטעמא שהרי עבדי מלוג אוכלין בשבילה כיון שהיא אוכלת בשביל בניה ועבדי צאן ברזל נמי אוכלין בשביל בניה:
(סג) הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו נמי לד״ה לא היא ולא העבדים אוכלין דשאינו ילוד אינו מאכיל אבל אם היא מעוברת וגם יש לה זרע בהא פליגי תנאי ופסק הרא״ש כרשב״י דאם יש בהן זכר תאכל היא וכל העבדים דתלינן דהעובר היא נקבה ואין לה חלק בנכסים א״נ הוא נפל ולא תלינן שהוא זכר כיון שהוא המעוות אבל אם כולן נקבות היא ועבדי מלוג אוכלין דכיון שהיא אוכלת בשביל בנותיה גם עבדיה אוכלין בשבילה ועבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר דהעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו בין שהוא זכר בין שהיא נקבה ואף ע״פ דהרי״ף והרמב״ם בפ״ח דהלכות תרומות פסקו דעובר אין לו זכייה ואין לו חלק עד שיולד רבינו פסק לחומרא וכדעת הרא״ש:
(סד) ובת כהן שנשאת לכהן וכו׳ כך הוא להרא״ש דפסק דעובר יש לו זכייה דהיא ודאי אוכלת כיון שהיא בת כהן ועבדיה נמי אוכלין משום דהא דעובר אינו מאכיל אינו אלא מטעם דעובר במעי זרה זר הוא א״כ כל שהוא במעי כהנת לאו זר הוא ומאכיל כאילו נולד כבר:
(סה) בת כהן שנשאת לישראל וכו׳ משנה שם ונפקא לן מדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל הא יש לה זרע לא תאכל ומכנעוריה דרשינן פרט למעוברת:
(סו) בת ישראל מאורסת לכהן וכו׳ עד בשביל זרעה מכהן הכל משנה בפרק אלמנה לכ״ג ובפ׳ יש מותרות:
(סז) אפילו למ״ד לא בטלה וכו׳ בפ׳ הפועלים [דף פ״ח] יליף לה מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת דהכי משמע זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר ומדרבנן המוכר חייב לעשר קודם שימכור ואם עבר ומכר טבל הלוקח חייב לעשר:
(סח) ומ״ש ואצ״ל בלוקח מן הנכרי וכו׳ בפרק השולח [דף מ״ז] אפליגו רבה ור׳ אלעזר אם יש קנין לנכרי בארץ להפקיעה מתרומות ומעשרות ומכל מצות התלויות בארץ או אם אין קנין לנכרי וכו׳ ומפרש רבינו דלא נחלקו אלא אם יש קנין מדאורייתא אבל מדרבנן לכ״ע אין קנין חייב לעשר והוא מדברי התוס׳ בס״פ השואל [דף ק״א] ובפ׳ הפועלים לשם וכך הוא דעת הראב״ד בהשגות סוף פי״א דהלכות מעשר דעל מ״ש לשם הרמב״ם דתבואה של נכרי פטורה מן המעשר כתב אמר אברהם חייבין מדרבנן ובסמוך בלשון הרמב״ם כתוב ג״כ דאם נגמרה מלאכתן ביד נכרי פטור מכלום משמע דאפילו מדרבנן פטור וחולק עליו רבינו מיהו בסמוך כתבתי דנקטינן להקל על כי דברי הרמב״ם:
(סט) ומ״ש ודוקא בלוקח אחר שמירחום וכו׳ כ״כ התוס׳ בפרק הפועלים בשם ר״ת דכשלקחן קודם שנגמרה מלאכתן למעשר דהיינו מירוח וגמר הוא מלאכתן הוי כאילו הוא זרען ותבואת זרעך קרינן ביה ואפילו בלוקח מנכרי כדמוכח בפ״ק דבכורות (בכורות י״א) והיינו בלוקח קודם מירוח ומרחן ישראל: (ע) המוכר פירות שדהו לנכרי אפי׳ לאחר שגדלו שליש וכו׳ פי׳ דכשגדלו שליש ביד ישראל הגיעו לעונת המעשרות כדתנן בפ״א דמעשרות הזיתים והתבואה משיכניסו שליש ואפ״ה כיון שמירחם נכרי פטור מן התורה והא דקאמר דחייב לעשר מדרבנן היינו אפילו מכרן לנכרי קודם שגדלו שליש דכיון דאין קנין לנכרי מדרבנן לכ״ע חייב לעשר והא דאיתא בפרק השולח נתחייבה אין לא נתחייבה לא מוקמינן לה בסוריא דאינו א״י ממש אבל א״י ממש אפילו לא הגיע שליש דעדיין לא נתחייבה ומכרה לנכרי חייבת במעשר מדרבנן וכך כתב הראב״ד בהשגות פ״א דהל׳ תרומות דלא כהרמב״ם דבמוכר לנכרי קודם שהגיעו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין לגמרי כמו שהביא רבינו לשון הרמב״ם בסמוך ורבינו חולק עליו כדפרי׳:
(עא) ומ״ש רבינו עוד אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל לא נפטרו בכך פי׳ וחייב לעשר מן התורה דהא דדרשינן במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות ס״ז) דיגונך ולא דיגון נכרי מפורש בסוגיא לשם ובפרק השולח דאינו אלא בפירותיו של נכרי אבל נכרי הממרח פירותיו של ישראל כשלא מכרן לנכרי אין הנכרי עושה אלא מלאכה אצל ישראל וחייב לעשר ובריש פרק כיצד מברכין (ברכות ל״ה) תניא רשב״י אומר בזמן שהישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י עצמן שנאמר ואספת דגנך אלמא משמע דכל מלאכתן נעשית ע״י נכרי ואין בזה שום צד לפוטרן מתרומה ומעשר. ובזה גם כן חולק רבינו אמ״ש הרמב״ם וכן הנכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן דלדעת רבינו חייבין מן התורה: (עב) לשון הרמב״ם פירות הנכרי שגדלו וכו׳ פי׳ פטורין אפילו מדרבנן וכן מבואר מדבריו ספי״א דה׳ מעשר והסמ״ג בעשה קל״ג סוף דף קצ״ו כתב וז״ל גרסינן פ״ק דבכורות א״ר יוחנן פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דיגון נכרי וכתב רבינו שמשון דשמא אפי׳ מדרבנן פטורין כתבואה דנכרי בזמן הזה הואיל ואף בתבואת ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי והא דגזרינן משום בעלי כיסין בנכרי שלקח מישראל וכ״כ מורי רבינו יהודה וכן הלכה עכ״ל ועוד כתב בדף קצ״ז ע״א מכר הנכרי לישראל פירות מחוברים לאחר שבאו לעונת מעשרות ומרחן הנכרי ברשות ישראל אינם חייבין בתרומה ומעשר אפילו מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הנכרי ומרחן הנכרי אע״פ שהן ברשות ישראל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא״י בזמן הזה ליקח מתבואת הנכרי אחר שנגמר כי אפי׳ מתבואת ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לרבנן דר׳ יוסי ובשל נכרי פטור לגמרי כו׳ עכ״ל ונראה דהכי נקטינן ואע״ג דרבינו פסק להחמיר כדברי התוס׳ וכן הוא דעת הראב״ד אפי׳ הכי במידי דרבנן נקטינן לקולא וכבר האריך בספר כ״מ לקיים מנהג א״י להקל בזה כהרמב״ם וגזרו בגזירת נח״ש שלא יעשר אדם לקוח מן הנכרי אלא כמו שנהגו עד עתה ע״פ הרמב״ם:
(עג) ומ״ש ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו וכו׳ עד ומעשר ראשון הוא שלו כתוב לשם הטעם וז״ל מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בת״מ כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו ת״מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן ת״מ שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה עכ״ל וכל זה הוא תלמוד ערוך פ״ק דבכורות מכר הנכרי לישראל וכו׳ כתב ב״י דהרמב״ם למד כך מדתנן בפ״ד דמעשרות דפליגי חכמים ורבי וע״כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא״י לכ״ע הכל לפי חשבון: (עד) ישראל שמכר פירותיו לנכרי וכו׳ כבר כתבתי דפשטא דסוגיא דפרק השולח דלא כהרמב״ם אלא כהראב״ד ורבינו שכתבו דאפי׳ מכר קודם שהגיעו לעונת המעשרות חייבין מדרבנן כדפרי׳ לעיל ומיהו ליישב דעת הרמב״ם כתב בספר כ״מ בשם ר״י קורקוס ע״ש:
(עה) ומ״ש וכן הנכרי שגומר פירות של ישראל וכו׳ כבר כתבתי דרבינו חולק עליו בזה דכך מפורש בסוגיא דמנחות בפרק ר׳ ישמעאל ופרק השולח להדיא דאין דיגון של נכרי פוטר אלא במה שהוא של נכרי אבל לא במה שהוא של ישראל וחייבין במעשר מן התורה והיישוב לדעת הרמב״ם כתוב רבינו בספר כ״מ בשם ר״י קורקוס ע״ש: (עו) מכר הנכרי לישראל פירות מחוברים וכו׳ אע״ג דבתחלת ל׳ הרמב״ם כתוב פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו בא״י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום חזר וכתב דין זה כאן משום דלעיל מיירי שהפירות לא היו ברשות ישראל כלל אלא דלאחר מירוח שמרחן נכרי לקחן ישראל והכא אשמועינן רבותא דאפי׳ היו ברשות ישראל קודם שמרחן נכרי נמי פטורין מכלום וכבר כתבתי דרבי׳ והראב״ד חולקים על הרמב״ם וסברי דאפי׳ לא היו ברשות ישראל כלל חייבין מדרבנן ולהלכה נקטינן כהרמב״ם דפטורין מכלום ושכן המנהג מיהו אפשר דאם היו ברשות ישראל קודם מירוח של נכרי אע״פ שלא לקחן ישראל אלא לאחר שהגיעו לעונת מעשרות ביד הנכרי יש להחמיר לעשר מדרבנן שאין בזה מנהג וצ״ע: ראיתי כתוב בספר ב״מ ע״ש אורחות חיים בשם הראב״ד דאם קנה מהנכרי שבלים לצורך מצות ומרחן נכרי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר כרי מרחו פטור עכ״ל ונראה שרצונו לומר דאם קנה שבלים מהנכרי ולא התנה עם הנכרי שחייב למרחו והישראל העמיד נכרי שימרחן בשביל ישראל בין שעושה בחנם בין בשכר חייב בתרומה דהו״ל כאילו מרחן הישראל שהנכרי אינו עושה אלא מלאכה של ישראל והיינו דקאמר דשלוחו של אדם כמותו ולאו דוקא שליח גמור דהא אין שליחות לנכרי אלא כלומר מלאכתו של ישראל הוא עושה בציוויו של ישראל ואין זה נקרא בשם דיגון נכרי כיון שאין התבואה של נכרי אלא של ישראל והנכרי עושה רק מלאכתו של ישראל אבל אם המוכר נכרי מרחו פטור פירוש שהנכרי היה מחויב למרוח השבלין שכך התנה עמו בשעה שקנה ממנו השתא ודאי בשעת מירוח הוה ליה של נכרי שהרי אין השבלין נקנין לישראל אלא לאחר שימרחן הנכרי א״כ בשעת מירוח קרינן בהו דגונך ולא דיגון של נכרי ופטורים והרב בספר כ״מ לא התיישבו לו דברים אלו שכתב בא״ח ע״ש הראב״ד ולמאי דפרישית ניחא: (עז) ומ״ש פירות א״י שיצאו לח״ל וכו׳ משנה פרק ב׳ דחלה גבי חלה וסובר הרמב״ם דדין תרומה ומעשר בזה כדין חלה:
(עח) ומ״ש ואם נקבעו למעשר וכו׳ נראה דברישא ביצאו מא״י לח״ל ס״ל להרמב״ם שאין לחלק בין נקבעו למעשר בא״י בין לא נקבעו לעולם פטורין מדרשא דקרא שנאמר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בח״ל פטורין אבל פירות ח״ל שנכנסו לארץ דחייבין דין הוא שאינן חייבין אלא בנקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ כיון שאף חיוב זה אינו אלא מדבריהם דמדאורייתא בכל ענין פטור כיון שגדלו בח״ל אלא דמדבריהם חייבין דכיון שנקבעו למעשר בא״י מיחלפו בפירות שגדלו בא״י אבל אם נקבע כבר למעשר בח״ל ואח״כ נכנס לא״י לא מיחלפו בפירות א״י וכן בחלה אינו חייב בנכנס לא״י אלא מדבריהם ובנכנסו לארץ בעודן פירות דהיינו קודם גלגול והא דלא כתב הרמב״ם כך גבי חלה היינו לפי שאין דרך להכניס לאחר גלגול העיסה אבל תבואה אדרבה אין דרך להכניסה בשבלין קודם מירוח אלא לאחר מירוח ולהכי צריך לפרש דאינה חייבת בתרומה ומעשרות אלא בנכנסה קודם מירוח ונקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנס כנלע״ד פי׳ דברי הרמב״ם בזה אבל בספר כ״מ כתב לפרש על שני דרכים ואינו מתיישב כלל לפע״ד ע״ש:
(עט) אע״פ שהלוקח מישראל וכו׳ זה פשוט ומבואר בטעמו:
(פ) ומ״ש ואם הוא ע״ה וכו׳ זהו דין הדמאי המוזכר בכל מקום: (פא) כתב בסה״ת וכו׳ כ״כ בהלכות א״י והוא מדברי התוס׳ בפרק הפועלים (בבא מציעא פ״ח): (פב) המקבל שדה מן הנכרי וכו׳ פי׳ מקבל בתורת אריסות למחצה לשליש ולרביע למ״ד יש קנין לנכרי א״צ לעשר ממה שמגיע לו למקבל כיון דהתבואה היא של נכרי שגדלה בשדה שלו אלא שנותן לישראל מחצה או שליש ורביע שכר עבודתו מפירות שלו אבל החוכר ממנו בדבר ידוע חשובה השדה כשלו דשכירות ליומיה ממכר הוא וחכירות היינו שכירות אלא דשכירות הוא במעות והחכירות הוא בתבואה או במעות הילכך אפי׳ יש קנין לנכרי בארץ צריך לעשר:
(פג) ומ״ש והרמב״ם כתב שאין קנין לנכרי בא״י פי׳ ואפ״ה מחלק בין מקבל לחוכר דמקבל א״צ לעשר חלקו של נכרי אבל חוכר צריך לעשר מכל התבואה שגדלה בשדה דאע״פ שקצב לו לתת לו כך וכך סאה תבואה אפ״ה כיון שהתנה עמו לתת לו כך וכך בין עשתה הרבה בין עשתה מעט א״כ כל התבואה הגדילה בשדה היא של חוכר אלא שעליו מוטל החוב לפרוע לו כך וכך אבל כל התבואה היא של החוכר ועיין במשנה פ״ו דדמאי: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון